רשלנות רפואית באבחון

עודכן לאחרונה: אוגוסט 2026 | עו”ד אורי דלאל

כאשר מחלה או מצב רפואי מתגלים באיחור, טבעי לשאול אם ניתן היה לזהות אותם קודם. לעיתים כבר בביקורים קודמים היו תלונות, סימנים או תוצאות בדיקות שהצריכו בירור נוסף. במקרים אחרים הבדיקה המתאימה בוצעה, אך הממצא לא זוהה, לא זכה להתייחסות או לא הוביל להמשך המעקב הנדרש.

בתביעות רשלנות רפואית באבחון חשוב בדרך כלל לבחון לא רק את הרגע שבו התקבלה האבחנה הסופית, אלא את הדרך שקדמה לה: אילו סימנים וממצאים היו קיימים, כיצד התייחס אליהם הצוות הרפואי והאם ניתן היה להגיע לאבחנה מוקדם יותר ולמנוע את הנזק או להפחית אותו.

רשלנות רפואית באבחון – בקצרה

מתי טעות באבחון יכולה להיחשב לרשלנות רפואית?

רפואה אינה מדע מדויק, ולא בכל מקרה ניתן להגיע מיד לאבחנה הנכונה. תסמינים רבים יכולים להתאים ליותר ממחלה אחת, לעיתים המחלה נמצאת בשלב מוקדם שבו קשה לזהות אותה, ויש גם מצבים שבהם הבדיקות הראשונות אינן מצביעות על האבחנה שהתבררה בהמשך.

את ההתנהלות הרפואית יש לבחון לפי הידע הרפואי, המידע והכלים שעמדו לרשות הצוות בזמן אמת, ולא בחוכמה שבדיעבד לאחר שהתוצאה והאבחנה הסופית כבר ידועות. השאלה היא האם תהליך האבחון היה סביר בהתאם לנתונים שהיו קיימים באותו מועד ומה היה מצופה מרופא סביר לעשות בנסיבות האלה.

מה היה ידוע לצוות הרפואי – ומה היה עליו לברר?

בבחינת מקרה של רשלנות באבחון חשוב להבין תחילה אילו נתונים עמדו בפני הרופא: מה היו התלונות, כמה זמן הן נמשכו, האם הן החמירו, מה נמצא בבדיקה הגופנית, אילו מחלות רקע וגורמי סיכון היו למטופל ומה הראו בדיקות קודמות.

עם זאת, מניסיוננו, הבדיקה אינה מסתיימת תמיד בשאלה מה הרופא ידע בפועל. בהתאם לנסיבות, עשויה להתעורר גם השאלה מה היה עליו לדעת אילו ביצע בירור סביר. רופא אינו נדרש כמובן לחקור כל אפשרות בכל ביקור, אך במקרים המתאימים עשויה להיות חשיבות לכך שישאל שאלות נוספות, יברר את ההיסטוריה הרפואית, יעיין בתוצאות קודמות, יבקש מידע חסר או יפעל לקבלת נתונים שנחוצים לצורך קבלת החלטה רפואית.

לכן העובדה שמידע מסוים לא נמסר לרופא באופן יזום אינה תמיד סוף הבדיקה. לעיתים יש לבחון האם, לאור התלונות או הממצאים שהיו בפניו, היה מקום לברר את אותו מידע באופן אקטיבי.

גם מידע שנראה בפני עצמו לא חריג במיוחד עשוי לקבל משמעות אחרת כאשר מסתכלים על התמונה המלאה. תלונה שחוזרת במספר ביקורים, שינוי הדרגתי בערכי בדיקות דם או הופעת סימפטום נוסף יכולים לחייב בחינה מחדש של האבחנה הראשונית.

האם היו סימנים שחייבו בירור נוסף?

לא כל תלונה מחייבת CT, MRI, אשפוז או הפניה דחופה למומחה. מצד שני, ישנם מצבים שבהם אופי התסמינים, חומרתם, משכם או השילוב ביניהם צריכים לעורר חשד למחלה או למצב רפואי משמעותי יותר.

כך, למשל, כאב בחזה יכול להתברר כבעיה שאינה מסכנת חיים, אך בנסיבות מסוימות יש צורך לשלול התקף לב. חום אצל ילד הוא תופעה שכיחה, אך כאשר הוא מלווה בפרכוס חריג, שינוי במצב ההכרה או סימנים נוירולוגיים, ייתכן שנדרש בירור רחב יותר. גם בדיקת מעבדה חריגה אחת אינה תמיד בעלת משמעות מיוחדת, אך מגמה מתמשכת של ערכים חריגים יכולה לשנות את התמונה.

המבחן הוא תלוי נסיבות: האם הנתונים שהיו קיימים באותה נקודת זמן הצדיקו בירור נוסף, מעקב, בדיקה חוזרת או הפניה לגורם רפואי אחר.

האם נבדקו האפשרויות הרפואיות שצריך היה לשקול?

לעיתים התסמינים מתאימים למספר מצבים רפואיים אפשריים. במקרים כאלה חלק מתהליך האבחון הוא שקילת אבחנה מבדלת – האפשרויות שיכולות להסביר את מצבו של המטופל והצורך לשלול את המשמעותיות שבהן.

אין פירוש הדבר שכל רופא חייב לבצע כל בדיקה אפשרית. אולם כאשר אחת האפשרויות היא מחלה מסוכנת שבה לעיכוב בטיפול עלולות להיות השלכות קשות, עשויה להיות חשיבות מיוחדת לכך שהאפשרות תישקל ותיבדק בזמן.

לעיתים אף עולה השאלה האם היה מקום להתחיל טיפול עוד לפני שהתקבלה אבחנה ודאית. הדבר רלוונטי במיוחד במצבים רפואיים מסוימים שבהם קיים טיפול דחוף, והמתנה להשלמת כל הבדיקות עלולה לסכן את המטופל.

האם היה צורך בהמשך מעקב?

תהליך האבחון אינו מסתיים תמיד בביקור הראשון. לעיתים ההחלטה הסבירה היא דווקא להמתין, לעקוב ולראות כיצד המצב מתפתח. במקרים כאלה יש חשיבות לכך שהמטופל יקבל הנחיות מתאימות, שייקבע המשך בירור כאשר הדבר נדרש ושממצאים חדשים או החמרה במצב יובילו לבחינה מחודשת של האבחנה.

כאשר מטופל חוזר שוב ושוב עם אותן תלונות, כאשר מצבו מחמיר או כאשר מתקבל מידע חדש, לא תמיד ניתן להמשיך להסתמך על האבחנה הראשונית מבלי לשקול אותה מחדש.

מתי אבחון שגוי או מאוחר אינו בהכרח רשלנות?

ישנם מקרים שבהם האבחנה מתבררת באיחור למרות שהטיפול הרפואי היה סביר. כך יכול להיות, למשל, כאשר המחלה התבטאה בתחילה בתסמינים כלליים ולא אופייניים; כאשר הבדיקות המקובלות שבוצעו היו תקינות; כאשר מספר אבחנות היו סבירות באותה נקודת זמן; או כאשר גם רופא סביר לא יכול היה להגיע לאבחנה הנכונה מוקדם יותר.

גם העובדה שבדיעבד ניתן להצביע על בדיקה נוספת שאפשר היה לבצע אינה מספיקה כשלעצמה. השאלה היא האם, בזמן אמת ובהתחשב בנתונים שהיו קיימים, היה צורך סביר לבצע אותה.

איפה תהליך האבחון עלול להשתבש?

תהליך האבחון אינו מסתכם ברגע שבו הרופא נותן שם למחלה. הוא מתחיל כבר בבירור התלונות ובבדיקה הראשונית, ממשיך בהחלטה אילו בדיקות לבצע ולאילו מומחים להפנות, וכולל גם את פענוח התוצאות, המעקב אחריהן וההחלטה מה לעשות בעקבות הממצאים.

לכן כשל באבחון יכול להתרחש בשלבים שונים של הטיפול. לעיתים מדובר בהחלטה רפואית שגויה, ולעיתים הבעיה נמצאת דווקא בדרך שבה המידע נאסף, הועבר או טופל לאורך הדרך.

בירור לא מספק של התלונות והמצב הרפואי

השלב הראשון באבחון הוא הבנת התמונה הקלינית. תלונות המטופל, משך התסמינים, מחלות רקע, תרופות, היסטוריה משפחתית, גורמי סיכון וממצאי הבדיקה הגופנית עשויים כולם להשפיע על המשך הבירור.

במקרים מסוימים כשל בשלב הזה עלול להביא לכך שהמשך הבירור יופנה לכיוון לא נכון. הדבר יכול לקרות, למשל, כאשר תלונה משמעותית אינה זוכה להתייחסות מספקת, כאשר לא נשאלות שאלות שעשויות היו לשנות את התמונה או כאשר מידע רפואי רלוונטי אינו מובא בחשבון.

אי־הפניה לבדיקה, למומחה או לחדר מיון

לא תמיד ניתן להגיע לאבחנה בביקור הראשון, ולעיתים נדרש בירור נוסף באמצעות בדיקות דם, הדמיה, בדיקות פתולוגיות, התייעצות עם מומחה או הפניה לחדר מיון.

השאלה אינה האם בדיעבד ניתן היה לבצע בדיקה נוספת כלשהי, אלא האם הנתונים שהיו קיימים באותו שלב הצדיקו את הבירור. ככל שמדובר במצב שבו לעיכוב באבחון עלולות להיות השלכות משמעותיות, כך עשויה להיות חשיבות גדולה יותר להחלטה האם להמשיך את הבירור ובאיזו דחיפות.

אי־שקילת אבחנה מבדלת מתאימה

לעיתים אותם תסמינים יכולים להתאים למספר מחלות או מצבים רפואיים. במקרים כאלה נדרש הרופא לשקול את האפשרויות הרלוונטיות ולבחון האם יש צורך לשלול אחת מהן לפני שניתן להסתפק באבחנה אחרת.

הדבר חשוב במיוחד כאשר אחת האפשרויות היא מצב מסוכן שבו חלון הזמן לטיפול מוגבל. במצבים כאלה השאלה אינה רק מה הייתה האבחנה הסופית, אלא האם היה מקום לשלול בזמן את האפשרויות המסוכנות יותר.

טעות בפענוח בדיקה או ממצא

גם כאשר הבדיקה הנכונה כבר בוצעה, הכשל יכול להתרחש בשלב הפענוח. ממצא בצילום, CT, MRI, אולטרסאונד, בדיקת מעבדה או בדיקה פתולוגית עלול שלא להיות מזוהה, להיות מפורש באופן שגוי או לא לקבל את המשמעות הקלינית המתאימה.

במקרים כאלה יש לבחון לא רק את הבדיקה עצמה, אלא גם את איכות הפענוח, את המידע שהיה בפני המפענח ואת האופן שבו הממצא הועבר לגורם המטפל.

אי־התייחסות לתוצאה חריגה או למגמה בבדיקות

לעיתים כל הבדיקות בוצעו, אך תוצאה חריגה לא מובילה להמשך הבירור שהיה נדרש. במקרים אחרים המשמעות מתבררת דווקא כאשר משווים מספר בדיקות שנערכו לאורך זמן.

ערך חריג חד־פעמי אינו תמיד מלמד על מחלה משמעותית. לעומת זאת, עלייה עקבית, שינוי מתמשך או שילוב של מספר ממצאים עשויים ליצור תמונה שונה לחלוטין. לכן בתיקי אבחון חשוב לעיתים לבחון לא רק כל תוצאה בפני עצמה, אלא גם את המגמה לאורך ציר הזמן ואת השאלה האם בנקודה מסוימת כבר היה צורך להעמיק את הבירור.

הבדיקה בוצעה – אבל מי היה אחראי להמשך?

זהו סוג כשל שאנחנו רואים לעיתים בתהליכי אבחון מורכבים: הבדיקה עצמה בוצעה, אך לא הושלם מה שניתן לכנות “סגירת המעגל”.

רופא יכול להפנות מטופל למומחה, המומחה יכול להמליץ על בירור נוסף והמכון המבצע יכול לזהות ממצא חריג. אלא שבין כל הגורמים האלה צריך להתקיים גם המשך טיפול בפועל.

• תוצאת בדיקה חריגה מתקבלת אך אינה מובאת בזמן לידיעת הגורם שאמור לטפל בה;
• מומחה ממליץ על המשך בירור, אך לא מתבצע מעקב אחר ביצוע ההמלצה;
• ממצא משמעותי מופיע בפענוח, אך אינו מוביל להפניה או לבדיקה נוספת;
• המטופל אינו מקבל הודעה ברורה על הצורך בהמשך בירור;
• האחריות בין הרופא המפנה, הרופא המייעץ והמכון אינה ברורה, ובפועל הבירור אינו מושלם.

במצבים כאלה לא ניתן לקבוע באופן אוטומטי מי אחראי לכשל. יש לבדוק את תפקידו של כל גורם, איזה מידע היה בידיו, מה הועבר בין הגורמים ומה היה מצופה ממנו לעשות בהתאם לנסיבות.

עצם ביצוע הבדיקה אינו תמיד סוף תהליך האבחון. לעיתים המשמעות האמיתית של הבדיקה נמצאת דווקא במה שנעשה – או לא נעשה – לאחר שהתוצאה התקבלה.

אי־בחינה מחדש של האבחנה כשהמצב משתנה – או כשהטיפול אינו מועיל

אבחנה ראשונית עשויה להיות סבירה בנקודת זמן מסוימת, אך להפוך לפחות סבירה כאשר מצטבר מידע חדש.

מטופל שחוזר עם אותה תלונה מספר פעמים, החמרה במצבו, הופעת סימנים חדשים או תוצאות בדיקות שאינן מתיישבות עם האבחנה הראשונית עשויים לחייב הערכה מחדש.

כך גם כאשר ניתן טיפול בהתאם לאבחנה המשוערת, אך מצבו של המטופל אינו משתפר כפי שניתן היה לצפות. היעדר תגובה לטיפול עשוי, בהתאם לנסיבות, להיות נתון נוסף שמצריך לבחון מחדש את האבחנה ולשקול אפשרויות אחרות.

לדוגמה, כאשר תינוק עם חום מטופל באנטיביוטיקה בשל חשד לזיהום חיידקי, אך חרף הטיפול הוא ממשיך לסבול מחום גבוה, מצבו אינו משתפר והתרביות אינן תומכות באבחנה החיידקית, עשוי להתעורר צורך לשקול גורמים אחרים למצבו, לרבות זיהום ויראלי או מחלה אחרת.

איך אנחנו בודקים חשד לרשלנות באבחון? ציר הזמן האבחוני

בתביעות רשלנות באבחון, אחת הבדיקות החשובות ביותר היא שחזור ציר הזמן האבחוני. המטרה היא להבין לא רק מתי התקבלה האבחנה הסופית, אלא מה היה ידוע בכל שלב שקדם לה, אילו פעולות בוצעו בעקבות המידע שהיה קיים, והאם הייתה נקודת זמן שבה היה מקום להרחיב את הבירור או לשנות את הכיוון האבחוני.

לעיתים רק לאחר שמסדרים את האירועים לפי סדר כרונולוגי מתבררת התמונה. תלונה שנראתה לא חריגה בביקור הראשון יכולה לקבל משמעות אחרת לאחר ביקורים חוזרים; ערך מעבדה בודד יכול להפוך למשמעותי כאשר רואים מגמת עלייה לאורך מספר בדיקות; ואבחנה ראשונית שנראתה אפשרית בתחילת הדרך עשויה לדרוש בחינה מחדש כאשר הטיפול אינו מועיל או כאשר מופיעים ממצאים חדשים.

מה אנחנו מחפשים לאורך ציר הזמן?

לא מחפשים רק את “הרגע שבו הייתה הטעות”

בתיקים מסוימים ניתן להצביע על אירוע ברור: בדיקת הדמיה שפוענחה באופן שגוי, תוצאה חריגה שלא קיבלה התייחסות או מטופל ששוחרר למרות סימנים שחייבו בירור נוסף.

אבל במקרים אחרים אין רגע אחד כזה. הכשל עשוי להיבנות בהדרגה: תלונה שחוזרת, מספר בדיקות חריגות, המלצה של מומחה שלא הושלמה, טיפול שלא משפר את המצב או מידע שעובר בין מספר גורמים רפואיים מבלי שמישהו מחבר את כל הנתונים.

מניסיוננו, דווקא בתיקים האלה יש חשיבות מיוחדת לבחינת הרצף כולו. השאלה אינה רק מה עשה כל רופא בנפרד, אלא האם הצטברות המידע לאורך הזמן הייתה צריכה להביא בשלב מסוים לשינוי בדרך החשיבה, להרחבת הבירור או להפניה דחופה יותר.

השאלה שמחברת את כל ציר הזמן

בסופו של דבר אנחנו מנסים לאתר את הנקודה שבה מתעוררת השאלה: האם בשלב הזה כבר היה מספיק מידע כדי שרופא סביר יפעל אחרת?

אם התשובה עשויה להיות חיובית, השלב הבא הוא לבדוק מה הייתה הפעולה שנדרשה באותו מועד – בדיקה נוספת, ייעוץ, אשפוז, מעקב, שינוי טיפול או פעולה אחרת – ומה היה צפוי להשתנות אילו אותה פעולה הייתה מבוצעת בזמן.

איחור באבחון, אבחנה שגויה וטעות בפענוח – מה ההבדל?

המונח “רשלנות באבחון” כולל כמה סוגים שונים של כשלים. לעיתים המחלה אינה מאובחנת בזמן, לעיתים ניתנת אבחנה אחרת, ובמקרים אחרים הבדיקה הנכונה כבר בוצעה אך הממצא שבה לא זוהה או לא קיבל את המשמעות המתאימה.

בפועל, ההבחנה אינה תמיד מוחלטת. טעות בפענוח יכולה לגרום לאיחור באבחון, ואבחנה שגויה יכולה להימשך תקופה ולהוביל לעיכוב משמעותי באבחנה הנכונה. לכן בבדיקת התיק חשוב להבין מה היה הכשל הראשוני ומה הייתה שרשרת האירועים שנוצרה בעקבותיו.

מניסיוננו – כיצד כשל באבחון נראה בתיקים אמיתיים?

רשלנות באבחון יכולה להתבטא בדרכים שונות. לעיתים מדובר בסימנים קליניים שלא הובילו לבירור הנדרש, לעיתים בממצא חריג שלא קיבל את המשקל המתאים, ולעיתים באבחנה ראשונית שלא נבחנה מחדש למרות שמצבו של המטופל הצביע על אפשרות אחרת.

המקרים הבאים, שטופלו במשרדנו, ממחישים סוגים שונים של כשלים בתהליך האבחון ואת החשיבות שעשויה להיות לזמן שחולף עד לקבלת האבחנה הנכונה.

הקשר הסיבתי – האם אבחון מוקדם יותר היה משנה את התוצאה?

גם כאשר מתברר שהיה מקום להגיע לאבחנה מוקדם יותר, עדיין צריך לבחון שאלה נוספת: מה היה משתנה אילו האבחנה הייתה מתקבלת בזמן?

זו אחת השאלות המרכזיות בתביעות רשלנות באבחון. לעיתים המחלה עצמה לא נגרמה בגלל האיחור – היא כבר הייתה קיימת – אך הזמן שחלף עד לאבחון גרם לכך שהמחלה התקדמה, שהטיפול הפך מורכב יותר או שהסיכוי למנוע נזק פחת.

לכן חשוב להבחין בין עצם המחלה לבין הנזק שנגרם כתוצאה מהאיחור באבחון.

מה היה צפוי לקרות אילו האבחנה הייתה מתקבלת בזמן?

בבחינת הקשר הסיבתי מנסים לשחזר, בעזרת המומחה הרפואי המתאים, את התרחיש הסביר אילו האבחון היה נעשה במועד.

• האם ניתן היה להתחיל טיפול מוקדם יותר?
• האם ניתן היה למנוע את התקדמות המחלה?
• האם היה נחסך ניתוח או טיפול מורכב?
• האם היקף הנכות היה קטן יותר?
• האם ניתן היה למנוע פגיעה מוחית, נזק לאיבר או סיבוך משמעותי?
• ובמקרים הקשים ביותר – האם אבחון וטיפול מוקדמים יותר היו משפרים את סיכויי ההחלמה או ההישרדות?

הבחינה חייבת להיות רפואית וקונקרטית למקרה. לא די לומר באופן כללי ש”טיפול מוקדם תמיד טוב יותר”; צריך להראות מה היה צפוי להשתנות אצל אותו מטופל.

לפעמים הנזק הוא הטיפול שניתן היה לחסוך

המשמעות של איחור באבחון אינה תמיד שהמחלה הפכה לבלתי ניתנת לריפוי. לעיתים המטופל מחלים, אך נאלץ לעבור טיפול קשה יותר מכפי שהיה נדרש אילו המחלה הייתה מתגלה קודם.

תיק סרטן האשכים שתואר לעיל ממחיש זאת: לפי טענת התביעה, האבחון המוקדם היה מאפשר טיפול מצומצם יותר, בעוד שהגילוי בשלב הגרורתי חייב כימותרפיה וניתוח נוסף. במצב כזה הקשר הסיבתי נבחן גם דרך הפער בין הטיפול שהיה צפוי להידרש באבחון מוקדם לבין הטיפול והנזק שנוספו לאחר האיחור.

ובמצבים אחרים הזמן עלול להיות קריטי

ישנם מצבים רפואיים שבהם חלון הזמן לטיפול קצר במיוחד. באירוע מוחי, בזיהומים קשים, בהרפס אנצפליטיס, במצבים לבביים ובמצבי חירום נוספים, לעיכוב של שעות ולעיתים אף פחות מכך עשויה להיות משמעות רפואית שונה לחלוטין מעיכוב של שבועות או חודשים במחלה אחרת.

לכן לא ניתן לקבוע כלל אחיד שלפיו איחור של מספר מסוים של שעות, ימים או חודשים מהווה כשלעצמו רשלנות או גורם לנזק. יש לבחון את המחלה הספציפית, שלב ההתפתחות שלה וחלון ההזדמנות שהיה לטיפול.

כאשר המחלה הייתה קיימת ממילא

אחת הטענות שעשויות לעלות בתביעות מסוג זה היא שהמטופל היה חולה ממילא, ולכן הנזק אינו קשור לאיחור באבחון. אלא שהשאלה אינה תמיד אם ניתן היה למנוע את עצם קיומה של המחלה. לעיתים השאלה הנכונה היא אם ניתן היה למנוע חלק מהתוצאה: התקדמות לשלב חמור יותר, טיפול אגרסיבי, ניתוח נוסף, אובדן תפקוד או נכות קשה יותר.

במילים פשוטות, גם כאשר אי־אפשר היה למנוע את המחלה עצמה, עדיין ייתכן שיש משמעות רפואית ומשפטית למה שניתן היה למנוע אילו האבחנה והטיפול היו מוקדמים יותר.

אובדן סיכויי החלמה

בחלק מתביעות הרשלנות באבחון מתעוררת גם הסוגיה המורכבת של אובדן סיכויי החלמה. היא עשויה להיות רלוונטית במקרים שבהם קשה לקבוע שאבחון מוקדם היה מונע בוודאות את התוצאה, אך ניתן לטעון שהאיחור הפחית באופן ממשי את סיכוייו של המטופל להחלים, לשרוד או להימנע מנזק משמעותי.

הערכת הסיכויים עשויה לחייב בחינה של שלב המחלה במועדים שונים, נתונים רפואיים וסטטיסטיים, אפשרויות הטיפול שהיו קיימות באותה עת ומצבו הספציפי של המטופל. בשל המורכבות הרפואית והמשפטית של הסוגיה, יש לבחון אותה בכל תיק לגופו ובהתאם לחוות הדעת הרפואיות הרלוונטיות.

איך בונים ומוכיחים תביעת רשלנות רפואית באבחון?

לאחר שעולה חשד שכשל בתהליך האבחון גרם לנזק, צריך לבחון אם ניתן גם להוכיח זאת במסגרת תביעת רשלנות רפואית. בתביעות מסוג זה ההוכחה אינה נשענת בדרך כלל על מסמך אחד, אלא על שילוב בין הרשומה הרפואית המלאה, חוות דעת של המומחים המתאימים ולעיתים גם ראיות נוספות המתעדות את מצבו של המטופל ואת השתלשלות האירועים בזמן אמת.

מתחילים באיסוף התיק הרפואי המלא

לצורך בדיקה רצינית של המקרה, חשוב בדרך כלל לקבל את מלוא הרשומה הרפואית הרלוונטית, ולא להסתפק בסיכומי אשפוז, מכתבי שחרור או במסמכים שהמטופל קיבל לידיו במהלך הטיפול.

יש חשיבות גם לחומר הרפואי הגולמי: רישומי רופאים ואחיות, תוצאות מעבדה, גיליונות מעקב, הוראות רפואיות, הפניות, ייעוצים, פענוחי הדמיה, בדיקות פתולוגיות ובמקרים המתאימים גם קבצי ההדמיה עצמם.

הסיבה פשוטה: סיכום רפואי מספר בדרך כלל את הסיפור כפי שסוכם בסוף הטיפול. בתביעת אבחון אנחנו צריכים לעיתים להבין מה היה ידוע בכל נקודת זמן לפני שהתקבלה האבחנה הסופית.

מניסיוננו, עילת הרשלנות אינה תמיד עולה באופן ברור ממכתב הסיכום, ולעיתים היא אינה מתבטאת דווקא במה שנכתב – אלא במה שחסר. כך, למשל, עשויה להתעורר שאלה מדוע לא בוצעה בדיקה מסוימת, מדוע לא ניתנה הפניה, מדוע לא תועד מעקב אחר ממצא חריג או מדוע אין ברשומה תיעוד לפעולה רפואית שהיה מצופה לבצע בנסיבות העניין.

בדיוק כאן באה לידי ביטוי החשיבות של ניסיון בתביעות רשלנות רפואית ושל הבנה רפואית־משפטית: לא רק לקרוא מה יש בתיק, אלא גם לדעת מה לחפש, מה היה אמור להופיע בו – ומה המשמעות האפשרית של מה שאינו נמצא.

למה לעיתים מזמינים את הרשומה גם כשהלקוח כבר מחזיק מסמכים?

מניסיוננו, העובדה שלמטופל יש בבית תיק רפואי אינה בהכרח מייתרת קבלת הרשומה ישירות מהמוסד הרפואי.

לעיתים המסמכים שנמסרו למטופל אינם כוללים את מלוא הרשומה. במקרים אחרים חשוב להשוות בין החומר שהיה בידי המטופל בזמן אמת לבין הרשומה שהתקבלה לאחר מכן מהמוסד הרפואי, ולבדוק אם קיימים מסמכים נוספים, רישומים חסרים, גרסאות שונות או רישומים שנוספו במועד מאוחר יותר.

אין פירוש הדבר שכל הבדל מעיד על בעיה. אולם כאשר קיימת מחלוקת בשאלה מה תועד, מתי תועד ומה היה ידוע לצוות בזמן אמת, להשוואה הזאת יכולה להיות חשיבות רבה.

לא כל הראיות נמצאות בתיק הרפואי

הרשומה הרפואית היא ראיה מרכזית, אבל היא לא תמיד מספרת את כל הסיפור. לכן במסגרת בירור המקרה חשוב לעיתים לתשאל את המטופל ובני משפחתו בצורה מסודרת ולבדוק אם קיימות ראיות נוספות מתקופת האירועים.

• תמונות שתיעדו ממצא גופני או עורי שלא תועד בצורה מספקת ברשומה;
• סרטונים המתעדים את מצבו או תפקודו של המטופל;
• הודעות WhatsApp או התכתבויות אחרות מזמן אמת שבהן תוארו התסמינים, ביקור אצל רופא או החמרה במצב;
• הקלטות, ככל שנעשו כדין;
• עדים שהיו נוכחים בביקור או ראו את מצבו של המטופל;
• מסמכים נוספים שיכולים לסייע בשחזור סדר האירועים.

לראיות מהסוג הזה עשויה להיות חשיבות מיוחדת כאשר קיימת מחלוקת עובדתית. לדוגמה, מטופל שטוען כי הציג לרופא פריחה או שינוי בעור שלא תועד ברשומה עשוי להחזיק צילום שנעשה באותו יום; או התכתבות עם בן משפחה שנשלחה מיד לאחר הביקור ועשויה לסייע בשחזור הדברים שנאמרו והמצב שהיה באותה עת.

חוות דעת רפואית היא חלק מרכזי בהוכחת התביעה

על פי הדין, ככלל, בעל דין המבקש להוכיח עניין שברפואה נדרש לצרף לכתב טענותיו חוות דעת של מומחה רפואי בתחום המתאים. בית המשפט רשאי במקרים מתאימים לפטור מצירוף חוות דעת או לדחות את מועד הגשתה.

בתביעות רשלנות באבחון לחוות הדעת יש תפקיד מרכזי: המומחה בוחן את הרשומה ואת הנתונים שהיו קיימים בזמן אמת, ומתייחס בין היתר לשאלה האם תהליך האבחון היה סביר, האם היה צורך בבירור נוסף או בטיפול מוקדם יותר ומה היה צפוי להשתנות אילו האבחנה הייתה מתקבלת במועד.

בחירת המומחה אינה נעשית רק לפי שם המחלה שהתגלתה בסופו של דבר, אלא לפי השאלה הרפואית שאותה צריך להוכיח.

לעיתים נדרשת יותר מחוות דעת אחת

בתיקי אבחון עשויות להתעורר שאלות השייכות ליותר מתחום רפואי אחד.

כך, למשל, בתביעה שבה טיפל משרדנו בגין איחור באבחון סרטן האשכים נעזרנו הן במומחה בתחום האורולוגיה והן במומחה בתחום האונקולוגיה. היה צורך לבחון גם את תהליך האבחון וגם את המשמעות של הגילוי המאוחר, שלב המחלה והטיפולים שנדרשו בעקבותיו.

במקרים אחרים עשויים להיות מעורבים, לדוגמה, רופא משפחה, רדיולוג, נוירולוג, אונקולוג או מומחים נוספים. אחת ההחלטות החשובות בבניית התביעה היא להבין איזה מומחה נדרש כדי לענות על כל אחת מהשאלות הרפואיות שבתיק.

מי אחראי לכשל?

לאחר ששוחזר התהליך הרפואי יש לבחון גם היכן אירע הכשל ומי היה אחראי לאותו שלב. האחריות עשויה להיבחן ביחס לקופת חולים, בית חולים, מכון רפואי או גורם רפואי אחר.

כאשר היו מעורבים מספר גורמים – למשל רופא שהפנה לבדיקה, מומחה שנתן המלצה ומכון שביצע את הבדיקה – נדרש לעיתים לבחון גם כיצד עבר המידע ביניהם ומי היה אחראי להמשך הבירור.

המטרה אינה לצרף לתביעה כל מי שהיה מעורב בטיפול, אלא לזהות את הגורם או הגורמים שההתנהלות שלהם רלוונטית לכשל שאותו מבקשים להוכיח.

ומה אם אין לכם את כל החומר הרפואי?

אין צורך שהמטופל יגיע לפגישה הראשונה כשברשותו תיק רפואי מושלם.

במקרים המתאימים ניתן לפעול לקבלת הרשומה הרפואית מהמוסדות שבהם טופל המטופל ולרכז את החומר הדרוש לצורך בדיקת המקרה. אם קיימים בידי המטופל מסמכים, תמונות, בדיקות או תכתובות, כדאי לשמור אותם ולהביאם לבדיקה הראשונית.

פיצויים בתביעות רשלנות רפואית באבחון

הפיצוי בתביעת רשלנות באבחון נקבע בהתאם לנזק שנגרם בעקבות הכשל האבחוני ולמידה שבה ניתן היה למנוע או לצמצם אותו אילו האבחנה והטיפול היו נעשים במועד.

לכן גם בשני מקרים שבהם אותה מחלה אובחנה באיחור, היקף הפיצוי יכול להיות שונה מאוד. במקרה אחד האיחור עשוי לגרום לצורך בטיפול מורכב יותר או להאריך את תקופת ההחלמה, ובמקרה אחר הוא עלול להביא לנכות קשה, לפגיעה בתפקוד, לאובדן כושר השתכרות ואף לקיצור תוחלת החיים.

אילו נזקים יכולים להילקח בחשבון?

• כאב וסבל ופגיעה באיכות החיים;
• הפסדי שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות;
• הוצאות רפואיות, טיפולים ושיקום;
• עזרת בני משפחה או מטפלים;
• התאמות דיור וניידות במקרים של נכות קשה;
• צרכים רפואיים וסיעודיים לעתיד;
• נזקים נוספים הנובעים מההחמרה שנגרמה בתקופת האיחור, בהתאם לנסיבות.

במקרים המתאימים, גם שאלת אובדן סיכויי ההחלמה עשויה להשפיע על היקף הפיצוי, בהתאם לקביעות הרפואיות והמשפטיות בתיק.

להרחבה על אופן חישוב הנזק וראשי הפיצוי ניתן לקרוא בעמוד רשלנות רפואית – פיצויים.

למה חשוב ניסיון בתביעות רשלנות רפואית באבחון?

משרדנו מייצג תובעים ונפגעים בתביעות רשלנות רפואית. מעבר לניסיון שהוצג במקרים לעיל, עו”ד אורי דלאל ניהל בעבר את פורומי הרשלנות הרפואית בניתוח ובלידה באתר LawGuide (כיום DIN), והוא בוגר השתלמות רפואה למשפטנים.

לצד הטיפול בתביעות רשלנות רפואית, למשרד ניסיון גם בייצוג נפגעים בתביעות מול המוסד לביטוח לאומי ובוועדות רפואיות. ניסיון זה מוסיף היכרות מעשית עם הערכת נכות, ההשלכות התפקודיות של פגיעות קשות והזכויות שעשויות לעמוד לנפגע לצד תביעת הרשלנות הרפואית.

הניסיון בא לידי ביטוי כבר בשלב הראשוני: בתשאול הנפגע והמשפחה, באיסוף חומר מלא, בזיהוי השאלות הרפואיות והמשפטיות, בבחירת המומחים המתאימים ובהבנת המשמעות התפקודית של הנזק שנגרם.

שאלות נפוצות על רשלנות רפואית באבחון

כמה זמן של איחור באבחון נחשב לרשלנות רפואית?

אין פרק זמן קבוע. לעיתים עיכוב של שעות יכול להיות משמעותי במצב רפואי דחוף, ובמחלות אחרות השאלה עשויה להתעורר לאחר שבועות או חודשים. מה שחשוב הוא האם ניתן היה להגיע לאבחנה מוקדם יותר בבירור סביר, והאם הזמן שאבד השפיע על הטיפול או על הנזק.

מה אם בדיקה חריגה התקבלה אבל לא נעשה איתה דבר?

יש לבחון את משמעות התוצאה, האם נדרש בירור נוסף ומי היה אחראי להמשך המעקב. כאשר כמה גורמים רפואיים היו מעורבים, נבדקת גם הדרך שבה התוצאה הועברה ביניהם והאם הושלם הבירור שנדרש.

האם אפשר לתבוע גם אם המחלה עצמה לא נגרמה בגלל האיחור?

במקרים המתאימים, כן. השאלה יכולה להיות האם האיחור גרם לנזק נוסף – למשל להתקדמות המחלה, לטיפול אגרסיבי יותר, לניתוח שניתן היה לחסוך, לנכות קשה יותר או לפגיעה בסיכויי ההחלמה.

האם תמיד מספיקה חוות דעת רפואית אחת?

לא בהכרח. בתיקי אבחון מורכבים עשויים להידרש מומחים מתחומים שונים, למשל מומחה שיבחן את תהליך האבחון ומומחה נוסף שיתייחס לקשר הסיבתי, לשלב המחלה או לנזק.

האם צריך להגיע לעורך הדין עם כל התיק הרפואי?

לא. כדאי להביא לבדיקה הראשונית את החומר שכבר נמצא בידיכם, אך אין צורך להשיג לבד את מלוא הרשומה לפני הפנייה. במקרים המתאימים ניתן לפעול לקבלת החומר הרפואי מהמוסדות שבהם ניתן הטיפול.

אילו דברים כדאי לשמור אם חושדים שהייתה טעות באבחון?

מלבד המסמכים הרפואיים, כדאי לשמור חומר שנוצר בזמן אמת ועשוי לסייע בהמשך, כגון תמונות, סרטונים, הודעות והתכתבויות ופרטים של אנשים שהיו עדים למצבו של המטופל או לביקורים הרפואיים.

איך מתחילים לבדוק חשד לרשלנות רפואית באבחון?