חובת הגילוי בתביעות רשלנות רפואית

במידה ולא נמסר לכם המידע הרפואי הרלוואנטי ועקב כך נגרם נזק ייתכן וקיימת עילת תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית. מומלץ לקרוא את המאמר הבא שעניינו: חובת הגילוי בתביעות רשלנות רפואית.

חובת הגילוי בתביעת רשלנות רפואית

בעבר שלטה בקרב הרופאים הגישה הפטרנליסטית, לפיה שיתוף החולה בתהליך קבלת ההחלטות נתפס כלא נחוץ ולעיתים אף כלא רצוי.

אולם, מזה שנים רבות, שתפיסה זו נדחתה ובתי המשפט קבעו בשורה ארוכה של פסקי דין בתביעות רשלנות רפואית כי לכל אדם אוטונומיה על גופו, כאשר מזכות יסוד זו נגזרת זכותו של המטופל לבחור בחירה מודעת את ההליכים והפרוצדורות אותם הוא צפוי לעבור ולהיות שותף להליך קבלת ההחלטה בעיינו.

בפסיקת בתי המשפט מושרשת חובתו של הרופא לקבל את הסכמתו מדעת של המטופל לטיפול הרפואי (ראה למשל ע”א 3108/91 רייבי נ’ וייגל, פ”ד מז(2) 497; ע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נא(2) 171).

חובה זו מקפלת בתוכה את הצורך למסור למטופל את המידע הדרוש לו, ובכלל זה – מידע על מהות הטיפול, על הסיכונים הטמונים בו ועל סיכויי הצלחתו.

מהי חובת הגילוי בתביעות רשלנות רפואית ?

בע”א 3108/91 רייבי נ’ ד”ר וייגל, פ”ד מז(2) 497, 509 נקבע כי המבחן למסירת המידע הינו כי “יש  לגלות לחולה את כל  הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול”.

כך גם  נקבע בע”א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ’ מור – המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205, 214: “המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע”.

בע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית ([פורסם בנבו], 19.12.2005) (להלן: עניין סידי) ניתן לראות מגמה של שינוי והרחבה של היקף חובת הגילוי שם נקבע מבחן “ציפיותיו של החולה הסביר” (ולא רק צרכי החולה הסביר).

בע”א 1303/09 מרגלית קדוש נגד בית החולים ביקור חולים [פורסם בנבו] (ניתן ביום 05.03.12) המבחן שאומץ לקביעת סטנדרט הגילוי והיקפו, הוא מבחן החולה הסביר בנסיבות המקרה של החולה הספציפי, תוך שבית המשפט מדגיש כי המגמה היא לכיוון הפיכת החולה לשותף בקבלת ההחלטות הנוגעות לו.

לפי ההלכה הפסוקה המבחן למסירת המידע אינו טכני, כי אם מהותי, כפי שנקבע בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל” חיפה, פ”ד נג(4) 526:”החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של ‘הסכמה מדעת'”. וראה גם המלומדים דר’ אזר ז”ל ודר’ נירנברג, בספרם “רשלנות רפואית” (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2000), בעמ’ 244 וכן ע”א 560/84 דייזי נחמן נ’ קופת חולים של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, פ”ד מ(2) 384).

חובת הגילוי בטיפולים אלקטיבים

כאשר מדובר בטיפול אלקטיבי, כדוגמת הניתוח שבוצע במקרה דנן, ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת הוא אף רחב יותר ו”נכלל ברף העליון של חובת הגילוי” (ראה לעניין זה ע”א 6153/97 יובל שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו(4) 746, 759).

חובת הגילוי לפי חוק זכויות החולה

חובת הגילוי מעוגנת היום בסעיף 13(א)-(ב) לחוק זכויות החולה, תשנ”ו – 1996 (להלן: “חוק זכויות החולה), שכותרתו “הסכמה מדעת לטיפול רפואי”.

בסעיף 13 לחוק זכויות החולה נקבע כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך הסכמה מדעת וכי לשם כך ימסור הרופא המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. כמו כן, יש למסור מידע זה בשלב מוקדם ככל האפשר ובאופן שיאפשר למטופל להבין את המידע.

המשמעות של הפרת חובת הגילוי בתביעת רשלנות רפואית

באותם מקרים שבהם ייקבע כי הופרה חובת הגילוי של הרופא המטפל יש להראות כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לנזק שנגרם. כך לדוגמא, בידה ויוכח כי המטופל היה נוהג אחרת אילו כל המידע הרפואי היה מונח בפניו ייתכן ותוכח תביעת רשלנות רפואית וייפסקו פיצויים המשקפים את מלוא הנזק שנגרם.

במקרים שבהם הוכחה הפרה של חובת הגילוי של הרופא המטפל אולם לא התקיים קשר סיבתי בין הפרה של חובה זו לנזק שנגרם עדיין עשוי להיפסק פיצוי מופחת בגין עצם הפגיעה באוטונומיה של המטופל.

פנייה לעורך דין רשלנות רפואית

 במידה ונגרם לכם נזק כתוצאה מרשלנות רפואית מומלץ לפנות בהקדם האפשרי לעורך דין רשלנות רפואית לצורך הערכת סיכויי התביעה ושוויה.

למשרדנו ניסיון רב בניהול תביעות רשלנות רפואית בכל תחומי הרפואה.

לייעוץ ראשוני ניתן לפנות לעו”ד אורי דלאל בטל’: 0544-485312 או בדוא”ל: [email protected].